יום ו', ו’ באלול תשע”ח
דף הבית מנויים אודות חוברת דוגמא צור קשר נקודות מכירה
 
 
 
 
 
 
 
 
נולד בקראקוב, שנת הולדתו המדויקת אינה ידועה אך היא משוערת כשנת ה'ר"פ. משגדל שלחו אביו לישיבתו של רבי שלום שכנא בלובלין, מספריו: "תורת חטאת", "דרכי משה" (הגהות על הספר "בית יוסף" של ר' יוסף קארו), "מחיר יין", "תורת העולה", ועוד. נפטר בל"ג בעומר, שנת ה'של"ב.
21:28 (27/01/11) ארז כהן

ר' משה בן רבי ישראל איסרליש נולד בקראקוב, שנת הולדתו המדויקת אינה ידועה אך היא משוערת כשנת ה'ר"פ. ישנן שתי סברות לגבי פרוש השם איסרליש: 1. בנו של רבי איסרל כלומר ישראל. 2. חיבור שני שמות כינוי: איסרל לאזרש שנתקצרו לאיסרלש. אביו של רבי משה איסרליש היה אחד האנשים החשובים ביותר בקהילת קראקוב והיה אחד מפרנסי הקהילה. בזכות מעמדו הרם של האב, התיר לו מלך פולין בשנת ה'שי"א לסחור בווילנה ללא מניעה מצד פקידי העיר. בצעירותו קיבל רבי משה את חינוכו בבית אביו, משגדל שלחו אביו לישיבתו של רבי שלום שכנא בלובלין, שם למד עד שנת ה'ש"ט ואף נשא לאישה את גולדה, ביתו של רבי שלום שכנא. הוא חזר לקראקוב שם נתמנה לחבר בית הדין ומשנת ה'שי"ג כיהן בה כאב בית הדין. גדולתו בתורה הביאה לכך שהוא נתפרסם, גם מחוץ לגבולות פולין. הרמ"א פתח בקראקוב ישיבה בה זכה ללמד במשך כעשרים שנה. לשיטתו אין "מחלוקת בין חכמי הקבלה ובין חכמי הפילוסופיה". הוא התעניין מאוד בהיסטוריה ונמשך גם אחר האסטרונומיה, זאת מלבד בקיאותו במקצועות היהדות השונים. את תורתו זו, הטמיע גם בתלמידיו הרבים, ביניהם ניתן למצוא כמה מגדולי ישראל, שהשפיעו על החיים הרוחניים של יהודי פולין והמשיכו את מסורת לימוד התורה בפולין, בליטא ובאשכנז. בין הבולטים שבתלמידיו ניתן למנות את רבי דוד גאנז בעל ספר ההיסטוריה הידוע "צמח דוד" ואת רבי מרדכי יפה, בעל הלבושים, מגדולי חכמי "ועד ארבע ארצות". בשנת ה'שיז הקים אביו של הרמ"א בית כנסת מאבן, ששימש גם כאכסניה לישיבה של הרמ"א, שהיה ידוע מאז כבית הכנסת של הרמ"א. ברובע היהודי היה קיים עד אז בניין של בית כנסת שנבנה כמאתיים שנה לפניו, ולכן נקרא בית הכנסת של הרמ"א בכל המסמכים ותעודות הקהילה בכינוי "החדש". בכותל הדרומי נקבעה טבלת אבן ועליה כתובת זיכרון לזכר אביו ואמו של הרמ"א. בבית החיצון של בית הכנסת נשתמרו העתיקות והאוצרות בתוך ארונות ספרים וארגזים. באחד הארגזים היה מונח ספר תורה שכתב הרמ"א בכתב ידו, ספר שזכה לכבוד מיוחד מצד קהילת קראקוב והיו קוראים בו ביום כיפור. בשנת 1940 עם כניסת הנאצים לקראקוב אבד הספר ולא נמצא עד היום. במלחמת העולם השנייה חולל בית הכנסת והפך לבית מגורים.מספריו: "תורת חטאת" - על דיני איסור והיתר, "דרכי משה" – נכתב כהשגות על הספר "בית יוסף" של ר' יוסף קארו, "מחיר יין" - פירוש סימבולי על מגילת אסתר, "תורת העולה" - ספר פילוסופיה דתית, ועוד. הרמ"א נפטר בל"ג בעומר, שנת ה'של"ב. מסורת עממית מספרת שהרמ"א חי ל"ג שנים, חיבר ל"ג ספרים, נפטר בל"ג בעומר ול"ג מידות טובות ספרו המספידים לפני מיטתו. אבל, הרמ"א נפטר בן ארבעים ושתיים שנה. הוא נקבר ליד אביו בבית הקברות שעל יד בית הכנסת שלו ומאז כונה: "גדול הדור שלא הניח כמותו בכל הגלילות ההם"... מספרת האגדה שכאשר עמד הספדן להספיד את הרב הנערץ, הלך ומנה את שבחיו עד שהגיע אל השבח השלושים ושניים, ושם עמד, כיון שלא היה בידו יותר. הקהל עמד וחיכה להמשך, אך הספדן לא זכר עוד משהו הראוי לציון. או אז נטל משמשו האישי של הרב את רשות הדיבור והשלים את השבח השלושים ושלשה, וכך אמר: כידוע מנהג ישראל שסעודת פורים להבדיל משאר חגים ומועדים אינה נערכת בשעות הבוקר-צהריים כי אם מתחילה בשעות אחר הצהריים המאוחרות ובאופן טבעי ממשיכה אל תוך הלילה. טעמים שונים ניתנו למנהג זה, ביניהם הרצון לקצר ב"עד דלא ידע" ולצמצמו עד לשעות ספורות, או בשל הטרדה במצוות היום כמקרא מגילה ומשלוח מנות, או אחרים שהסבירו שהוא מעין "ונהפוך הוא" כמנהג הגויים אצלם הולך הלילה אחר היום, ואנו בפורים נוהגים בשתייה מרובה כגויים... אם כן , אמר השמש, חשש הרמ"א שמא מחמת התארכות הסעודה אל תוך הלילה וריבוי השתייה כדת, שהרי "חייב אדם לביסומי בפוריא..." והשמחה הפורימית, ישכחו בני הקהילה להתפלל תפילת ערבית. מה עשה? היה נוטל את מעילו של השמש ומתעטף בו, חובש לראשו את כובעו של השמש, עוטה צעיף על פניו לבל יכירוהו כרבה של קראקא, ונכנס ויוצא בבתי העיר שם ישבו החוגגים ובקשה בפיו – מעט מים לנטילת ידיים, כי ברצונו להתפלל ערבית ואינו יכול להתפלל בידיים שאינן נקיות, מתוך מטרה להזכיר לשומעים את חובתם זו של קריאת שמע של ערבית גם כשהם מבוסמים. הוסיף השמש וסיפר, שבכדי שלא יכירו את קולו, קולו של הרב, היה עושה כמעשה המן בשעתו שלא רצה שיכירו את קולו בהוליכו את מרדכי היהודי על הסוס ברחובות שושן, ולשם כך שם אבן קטנה בפיו כך שקולו ישתנה, וכך נהג גם רבינו הרמ"א, שם אבן בפיו ובעילגות הלשון המוכרחת לא זיהה איש את רב הקהילה שבא להזכירם את חובתם למקום גם אחר השמחה הגדולה של פורים. זה היה השבח השלשים ושלשה, שחתם את סידרת השבחים בהספדו של הרמ"א.