יום ש', יא’ בחשון תשע”ט
דף הבית מנויים אודות חוברת דוגמא צור קשר נקודות מכירה
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי שלום מזרחי דידיע שרעבי זצ"ל, נולד בצנעא שבתימן בשנת ת``פ. הנער שלום, היה ילד מיוחד שלא הסתפק בלימוד אצל המארי, ונפשו האצילה ביקשה לחדור אל ניבכי הסוד של התורה הקדושה, עוד בהיותו רך בשנים. שלום היה צמוד לבית המדרש, והיה לומד ימים כלילות לאור הנר. נלב"ע בי` שבט בשנת תקל``ז.
21:05 (19/12/10) ארז כהן

הרב שלום שרעבי – הרש"ש רבי שלום מזרחי דידיע שרעבי זצ"ל, נולד בצנעא שבתימן בשנת ת``פ. הנער שלום, היה ילד מיוחד שלא הסתפק בלימוד אצל המארי, ונפשו האצילה ביקשה לחדור אל ניבכי הסוד של התורה הקדושה, עוד בהיותו רך בשנים. שלום היה צמוד לבית המדרש, והיה לומד ימים כלילות לאור הנר. שעות רבות וארוכות,היה הילד שלום עובד את קונו בדרכו המיוחדת, בצניעות ובהעלמה. לאחר מות אביו ר` יצחק, נאלץ לפרנס את אחיו ואימו. צער רב, נצטערה אימו, על כי בנה בכורה, הילד המעולה, נאלץ לצאת לפרנסה, התפללה רבות על בנה. חשקה נפש הנער לעלות לארץ הקודש והחליט ללכת לנמל העיר עדן כדי לעבוד ולחסוך כסף. לאחר הליכה של חמשה עשר יום, הגיע הנער שלום אל העיר עדן. למחרת בבקר, רץ לנמל העיר, כדי למצוא עבודה, בכדי לממן את הכרטיס להמשך מסעו לארץ הקודש. לאחר שצבר די מטבעות, חיפש הנער אניה שתביא אותו אל מחוז חפצו הניכסף והנה נזדמנה לו אניה המפליגה להודו, החליט הנער שלום להפליג להודו, ומשם ה` יהיה בעזרו. שילם הנער את דמי ההפלגה ותפס לו פינה בירכתיים, ובעוד הספינה מפליגה אל הים ומתרחקת מנמל עדן ומארץ תימן, בלב הנער הצדיק עולות מחשבות על בני משפחתו, ימים רבים עשתה הספינה דרכה בים, בגלים סוערים, והנער שלום חש בקירבתו אל ה` יתברך, והנה יבשה, ולפניו נראה הנמל הגדול של העיר בומביי שבמדינת הודו.ברדתו מהאניה גילה כי יש אוניה המפליגה לנמל בצרה, שבעירק. ושוב אזר עוז, לעבוד בעבודת כפיים מתישה, למען יוכל לרכוש כרטיס הפלגה, לאניה שתביא אותו לבבל, הספינה הרימה עוגן והנער בתוכה, שבועות וחודשים היטלטלה האניה בים הגדול ובוקר אחד, נראו למרחוק מבצבצים אורותיה של העיר בצרה, עיר הנמל הדרומית בקצה גבול בבל. בלב מלא הודיה לה` ית` על שהעבירו את הים הגדול, פסע הנער שלום אל החוף, ושאל למקום המצאה של קהילה יהודית, וכבר החל מתעניין,בשיירה העושה דרכה אל מחוז חפצו, בחסדי ה` עליו כעבור ימים ספורים לשהותו בבצרה, מצא את מבוקשו ויצא בשיירת סוחרים צפונה, אל העיר בגדד. צועד הנער, עייף ומאובק בחוצות העיר. כה צעיר היה וכבר עברו רגליו ימים ומדברות, בהרים וארצות שונות, וכל אותו זמן התעצם בלימוד תורת ה` ועבודתו. בבגדד העיר, היתה מצויה קהילה יהודית של חכמים, ביניהם כאלה שהיו בקיאים גם בתורת הקבלה. שם בישיבה הנעלה, לזכר החכם יצחק גאון, שיחידי סגולה היו זוכים ללמוד בה, זכה גם ר' שלום שרעבי ללמוד בכל זמן שהותו בבגדד. היה יושב הנער ולומד מהזוהר הקדוש, וכשהגיע לפסוק בפרשת בלק האומר: "שוב אל בלק וכה תדבר", היה מוציא מפיו בזעקה מתוך לבו את המילה "כה". שאלו אותו חכמי הישיבה מדוע עושה כך? ואמר להם בשפה התימנית: "האדי אל כה חרקת קלבי", היינו: "הכה הזו שורפת את לבי". ("כה"- שם נרדף לשכינה). מאז החלו החכמים לחלוק כבוד לנער הנסתר, אמרו עליו זקני בגדד, ובהם הבן איש חי: "נמצא צדיק זה, קודם שזרח אורו בירושלים ת"ו, בא אל ארץ בגדד ודרכו רגליו על רחובות עירנו, אך לא נודע כבודו לאנשי עירנו, כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראשם ואשרי עין ראתהו זיע"א". ועוד כתב עליו הבא"ח בספר "בן יהוידע": "כי אבותינו ספרו לנו על רבינו הרש"ש זלה"ה, כשיצא מארץ תימן בא דרך בומביי ובצרה לעירנו בגדד, כעובר אורח כדי לילך לירושלים דרך דמשק.והיה מעלים עצמו שלא ידעו שהוא חכם, אלא אדם פשוט". לא ארכו הימים, ונזדמנה לנער שלום שיירה לדמשק, המסע לדמשק, בירת סוריה, היה מפרך ומלא סכנות. ובהגיעו החל מחפש בית מדרש מקומי, כדי להתפלל מנחה במנין, ולהודות לבוראו על הגעתו בשלום אחר חציית המדבר. לא גילה הנער שלום את זהותו האמיתית, ושמר על אלמוניות כאיש פשוט שאינו יודע תורה אלא כשאר האדם, כי לא הגיעה שעתו להתגלות בעולם ולהפיץ מעינותיו חוצה. ועד שיצא להמשך מסעו לארץ הקודש החליט הנער לעבוד למחייתו ולמימון מסעו לירושלים. באותם ימים גר בדמשק גביר עשיר ושמו ר` שאול פרחי, שמתוך אהבתו ללומדי התורה הקדיש להם הרמון מיוחד שנקרא "בית תלמוד מועלם בית אל", שם למדו חכמים בתורת הנגלה והח"ן. הלך אליו הנער שלום. הביט בו הגביר, דלה מכיסו מטבע כסף והושיטה לנער הצנום ובלוי הסחבות, שחשבו אביון. הנער שלום מיאן להושיט ידו ליטול המטבע, והגביר תהה מדוע לא יקח ושאלו לרצונו, הציג הנער שלום עצמו לפני הגביר, כאיש פשוט, עני ואביון שהגיע מתימן יחידי, ומבוקשו הוא, אם יוכל הגביר לקבלו כמשרת בביתו, ועגלון נאמן במרכבתו. הגביר חס עליו, ומיד קיבלו לעבודה, כמשרת פשוט, האחראי על הסוסים והאורוות, ועל הסעת הגביר לכל מקום שיחפוץ, במסירות ובנאמנות. תוך כדי עבודתו, לא פסק להגות בתורה בדביקות וללא ליאות. מדי פעם, היה הולך לישיבה לשמוע את חכמי הקבלה הוגים בתורה ומתעמקים בזוהר הקדוש, ובשאר סודות הקבלה, נזהר מאוד לשמור, לבל יגלו אותו , כי בן תורה הוא. הנער שלום היה נוהג לעיין לפני החכמים בספר תהילים כדי שיחשבו שרק זו ידיעתו בתורה, אך למעשה היו אזניו קשובות קשב רב, לדברי המקובלים וכל מילה היתה חודרת לליבו. אך ברבות הימים חשו המקובלים כי הנער המשרת מסתיר מהם דבר, ולא ידעו מה סודו. יום אחד החליטו המקובלים, שהגיעה השעה לשאול את הנער מי הוא באמת ומה הן ידיעותיו. כרגיל, אמר הנער כי נער פשוט הוא, אך המקובלים לחצו עליו ודחקו בו עד שנאלץ הנער לגלות להם את סודו. אז נדהמו המקובלים כשגילו כי הנער המשרת גדוש בתורה, וידיעתו בה מקיפה ורחבה הן בפשט והן בסוד, והבינו שהמשרת אינו סתם נער עני ואביון, אלא מקובל עצום ונורא, ירא אלוקים אמיתי ותלמיד חכם גדול, יחיד בדורו. התחנן לפניהם הנער, כי לא יגלו את סודו ואת כוחותיו לאיש, ובמיוחד לא לגביר וביקש מהם שימשיכו להתנהג איתו כמשרת פשוט, המשמש את הגביר, ותו לא. בלב חצוי הסכימו המקובלים לבקשתו, למען ימשיך לחיות בסתר, אך מאותו היום היו יושבים איתו, ומפלפלים יחדיו בכוונות ובסודות עליונים, תמירים ונעלמים. יום אחד הסיע את הגביר בכרכרתו, והיה שקוע בייחודים עליונים, והסוסים החלו לדהור ללא שליטה, צעק הגביר על הנער בכעס רב שיעצור בסוסים מלהשתולל, אז שבה רוחו של הנער לעולם הגשמי, יצא הגביר ומיד, הנחית סטירה על לחיו הקדושה. כמנהג הצדיקים הסובלים ייסוריהם בדומיה, הבליג הנער שלום על כאבו וחרפתו, ולא הגיב כלל, ולא שיתף איש במה שאירע ולא שמר טינה לגביר, על מעשהו, שהרי אינו יודע עדיין מי הוא הנער. יום אחד, נתגלעה מחלוקת בין ר' שלום ובין המקובלים, על ענין פת מצה בערב פסח, ובעודו שוקע ומהרהר באירועים, עלתה מחשבה בליבו, כי הגיע הזמן לעלות לציון, חשב והבין בקודשו, כי אכן אלו אותות משמים, המסמנים לו לשים לדרך פעמיו. החליט ועשה. כבר למחרת בבוקר, עמד ר` שלום בפני חכמי הישיבה ונפרד מהם לשלום. חיש מהר נשאו אותו רגליו והנה הוא עומד בשערי ירושלים. מנוי וגמור היה ר' שלום להסתיר את עצמו אף במקום זה, וגמלה בליבו ההחלטה כי יבוא לישיבת המקובלים "בית אל" ויבקש להתקבל בה כמשרת פשוט. נכנס ר' שלום בחשאי אל הישיבה, וראה את המקובלים ופניהם למזרח, מתפללים ערבית. פנה ר' שלום בצנעה וענווה אמיתית לרב גדליה חיון ואמר לו: "נער יתום אני ובאתי מארץ תימן, נדודים רבים ותלאות קשות עברתי, עד אשר הגעתי לעיר הקודש. ברצוני להציע עצמי לעבוד כמשרת הרבנים בישיבה הקדושה, תמורת מקום ללון, ופת לחם לאכול ומים לשתות, ואעשה ככל אשר יוטל עלי,ובלבד שתקבלני למשרת בישיבתך". נכמרו רחמיו של הרב חיון על הנער הצנום, וקיבלו להיות משרת בישיבה הקדושה בית- אל. ר' שלום עשה את מלאכתו נאמנה ושרת את המקובלים. בשעה שהיה פנוי ממלאכתו, היה מתבודד עם קונו, בכוונות עמוקות וייחודים נוראים, את כל ספר "עץ חיים" של האר"י הקדוש ידע בע"פ והיה בקי בהקדמות של חכמת הנסתר על מתכונתן, וכבר ידע את כל צפוני הקבלה. כאשר היו המקובלים נתקלים בקושיא ולא ידעו את פתרונה, היה ר` שלום יודע את הפתרון על נקל, אך לא יכול היה לחשוף את עצמו, שהרי רצה להישאר נסתר ופשוט, לכן שתק ולא דיבר, אך על משכבו היה מתייסר, על צערו של הרב חיון, ועל שאינו יכול לעזור בפתרון הקושיות, שמה יתגלה. החליט ר` שלום כי אינו יכול עוד לשתוק ועשה מעשה. מצא ר' שלום דרך לתרץ את הקושיות ולא יתגלה, וכך עשה: היה ממתין למקובלים עד שהלכו אל בתיהם, היה מתגנב אל שולחנו של ר` גדליה חיון, ראש הישיבה, ומשרבב לספרו פתק ובו התשובה לקושיות שעלו באותו היום. מדי יום התרבו הסוגיות שלא נפתרו ע"י המקובלים וע"י הרב חיון ומתוך צערו החל לחשוב ר` חיון כי מן השמים אין מראים לו את הפתרון, וכי מאותתים לו משהו, אך מהו הדבר לא ידע. ואכן היה זה אות משמים, כי הגיע זמן גילויו של ר' שלום. אין זה כי אם אליהו הנביא בא בלילה ומניח פתקים בספרו של ראש הישיבה, לחשו המקובלים, המשתאים ומתפעלים מהחכמה הרבה של פתרון הסוגיות שבפתק, שקורא הרב. בקול תקיף הכריז ר` חיון: "אני גוזר עליכם, כי האיש אשר הטמין את הפתקים בספרי יקום ויודה במעשה, ואיש לא נע ולא זע. והמשרת שלום ממשיך לעיין בספר התהלים שותק ולא עונה כאילו אינו שומע והרב חיון חוזר ומבקש. הכל נותר בגדר תעלומה. שמעה ביתו הצדקת, חנה, את העניין והחליטה כי היא תחשוף את בעל הפתקים, "שהרי איזו זכות יש לאבי ולמקובלים, שיבוא אליהו ויתרץ להם קושיות?" חשבה, ומאותו רגע ארבה בחלון הצופה לבית המדרש לראות מי הוא זה ואיזה הוא הגאון. ערב אחד ראתה את המשרת שלום מדליק אור בישיבה, ולוקח קולמוס בידו, כותב משהו על פתק ותוחב אותו אל תוך הספר של ראש הישיבה ומחזירו למקומו, הבת חנה לא האמינה למראה עיניה, רצה אל אביה, ומרוב התרגשות, דבקה לשונה לחיכה, עד שסיפרה לאביה על ר' שלום. הרב ההמום לקח בידו פנס ורץ לבית המדרש. עם כניסתו, קם לפניו המשרת שלום מלוא קומתו, והשתומם מדוע הקדים הרב לבוא לביהמ"ד. הביט הרב חיון בנער ואמר: "גוזר אני עליך כי תגלה לי, האם אמנם ידך בפתקים הפלאיים?" נדהם ר' שלום, מן השאלה ובקול חלוש אמר: "הנני להודות לכבוד תורתו, כי אכן אני שהטמנתי את הפתקים בין דפי סיפרך אולם... ראש הישיבה היסה אותו, ניגש אליו חיבקו, נשק לראשו ואמר: "אשרי אני שזכיתי לראותך, מורי ורבי".ביקש ר' שלום מרבו לא לגלות את סודו, ענה לו הרב חיון: "אל נא תשת עלינו חטאת, בני היקר,כאשר כבוד התורה מתבזה מתפקיד של "משרת" שנטלת עליך, שגגה יצאה מלפנינו, ועתה תכופר, זהו רצון א-ל עליון יתברך, ועתה יודע אני, כי כל העת בה הסתירו מעיני את פתרון הקושיות, משמים סובבו זאת, להוציא אותך מחביונך. די לשבת במסתרים, הגיעה העת בני, להפיץ ממעייניך חוצה, קום ולבש גבורה ועמוד והתעטר בכתר התורה ההולם את ראשך הנאוה.המקובל הצעיר, החסיד הקדוש ר` שלום כפף ראש לפני רבו, וקיבל דבריו בהכנעה מוחלטת. ובעודם מדברים, נפתחה דלת הישיבה והחלו המקובלים מתאספים ללימוד, והנה הבחינו כי דבר גדול נפל היום בישיבה וראו ש"המשרת" לא עוד יושב בפינתו הקבועה ליד החלון כי אם בראש השולחן לצד ראש הישיבה, ופניו זורחות כפני החמה בצהרים. עודם המומים ממראה עיניהם, אמר הרב חיון: "תנו כבוד לתורה, כי על כן נתגלתה זהותו של מורינו ורבינו הדגול, שכה השכיל להעלים עצמו מפנינו, תנו כבוד לתורה, אשר בזכותו ניגלו לנו כל התעלומות והצפונות". ביום פטירתו של ר` גדליה חיון, התקבצו כל חכמי הישיבה, ורבים מהמוני העם, לחלוק לו כבוד אחרון, וכולם תוהים ושואלים, על מי יטיל הרב בצוואתו, לעמוד בראש ישיבת המקובלים בית אל. פתחו תלמידי הרב את מכתב צוואתו, וכך היה כתוב:" מצוה אני עליכם בראש ובראשונה, למנות אחרי את המקובל האלוקי, אשר רוח אלוקים בקרבו, הרב הגאון רבי שלום התימני"משרת הישיבה". הנאספים לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, וחשבו כי דעת הרב חיון נישתבשה עליו בעת שכתב את הצוואה שהרי איש מההמונים בירושלים לא ידע עד רגע זה את גודל קדושתו של הרש``ש האלוקי, ניצוץ נשמת האר``י.או אז פתחה הצדקת חנה ביתו של הרב חיון את פיה ואמרה לנאספים, ``משרת`` זה,אינו אלא צדיק יסוד עולם ניסתר במעשיו,ובחכמתו הגדולה הצליח להסתיר מכם את ידיעותיו בתורה בנגלה ובנסתר.כל סודות התורה נהירים וברורים לו, כמו שנהירים לו סימטאותיה של ירושלים של מטה. הצדיק ר' שלום שרעבי נלב"ע בי` שבט בשנת תקל``ז.