יום ש', יא’ בחשון תשע”ט
דף הבית מנויים אודות חוברת דוגמא צור קשר נקודות מכירה
 
 
 
 
 
 
 
 
לבדו הוא מוציא מידי שבוע בשבוע עלון קומיקס חינוכי לילדים, ובו סיפורים, חדשות ורעיונות מקוריים, הרבה ציורים ומעט מלל, בהאמינו שכך המסר נכנס מהר יותר, חזק יותר, לנפשם של הילדים. הצורך בזה, טוען הרב דרור כהן, נחוץ ביותר בדור הנוכחי, כשהרחוב מלא פיתויים ● וגם, סיפור חיים אישי ומרתק, המהווה עלילה בפני עצמה ●

כך יוצרים קומיקס חינוכי ● מיוחד נכתב ע"י נתן אברהם, חשבתי למצוא מכחולים, צבעים וגווילי ציור שעה שביקרתי בביתו של הצייר ר' דרור ישראל כהן מצפת, אך התבדיתי. אמן הקומיקס החרדי אולי הכי מפורסם בארץ ישראל בימים אלה, נטש את בדי הציור וצבעי השמן, ועבר לעשות את מה שאהב כבר מילדות – קומיקס. סביבי אני רואה ציורי שמן תלויים על קירות הסלון. כבר שנה וחצי שהוא מוציא את חוברת הקומיקס השבועית לציבור החרדי – 'אור'. בחוברת סיפורים, פרפראות, משחקים, ומה לא. את כל המדורים מלווים ציורי קומיקס מפרי עטו. "עד היום", הוא מסביר לנו, "יצאו בציבור החרדי רק ספרי קומיקס, או עמודי קומיקס בודדים שהתפרסמו בעיתוני הילדים. לעומת זאת, בעולם הרחב חוברות קומיקס זה משהו שסוחף, ולא רק ילדים. החלטתי איפוא להרים את הכפפה". ביקורם של כתבי סוכנות הידיעות העולמית AFP בבית משפחת כהן במטרה להכין כתבת וידאו על התפתחות הקומיקס במגזר החרדי, הוכיחה זאת.חודש בלבד קודם לכן, הוזמן כהן לשאת דברים במוזיאון החדש לאומנות הקומיקס שפתח שעריו בחולון. גם הם רצו לשמוע מה יש לאומן הקומיקס החרדי לחדש להם, והוא חידש. מסתבר, שבניגוד לאמן דומה בציבור הכללי, מה שמנחה ומכלכל את צעדיו, זהו המסר החינוכי שאותו יפנים הילד, ולא רק הרווח הכספי. פגשנו אותו השבוע בביתו. עיניו טרוטות, לאחר ששעה קודם לכן סיים לשלוח את החוברת השבועית לדפוס אחרי שעות רצופות של עבודה. "במערכות של חוברת קומיקס מעין אלה ברחבי העולם, עושים את עבודתי חמישה אנשים", הוא מסביר בחיוך. שאלות וחקירות בלתי פוסקותדרור כהן נולד בשכונת קטמון בירושלים כבן שלישי במשפחה. שכונה חילונית טיפוסית במושגים של אותם ימים. סבו, עולה מאיראן, דווקא שמר תורה ומצוות באדיקות רבה והתגורר בשכונת גאולה החרדית. כילד הוא זוכר את עצמו מרבה לחשוב ולחקור. אולם, על-אף שאלותיו הרבות על קיום העולם ונסתרות דרכי-הטבע, מעולם לא הגיע למסקנה המתבקשת – שיש בורא-עולם שמנהיג את הכול, זאת בשל החינוך שקיבל כילד בבית-הספר בו למד. בשנות ילדותו הראשונות הייתה לו קצת מסורת. בני המשפחה, והוא בהם, היו מגיעים בשבתות וחגים אל הסבא והסבתא. מחנים את הרכב סמוך לשכונה על-מנת שלא לעורר את זעמם של התושבים, וצועדים רגלית לביתם. פעמים רבות היה דרור מצטרף עם סבו לבית-הכנסת, שם התפלל. סבא היה מספר לו סיפורים על גדולי ישראל ומשתדל להשריש בו אמונה. הקשר עם היהדות נפסק כשהסב נפטר והוא היה בן 12 בלבד. הסביבה החינוכית בה גדל, ניתקה אותו מהמסורת, ויהודים חרדיים הפכו בעיניו לאנשים פרימיטיביים "מן העולם הישן". למרות זאת, הוא ידע על מציאות של כוח נשגב יותר מבינתו, גם אם לא קרא לו 'בורא עולם'. "חיפשתי תמיד אחר עומק. הייתי קורא הרבה ספרים של מדע ופילוסופיה. קראתי הרבה על בעלי חיים; סיקרן אותי שבעולם ישנו הרמוניה נפלאה, כאשר כל בעל חי משלים את רעהו, ורק בני האדם אינם משלימים זה את זה. מחד – אדם יכול ליצור מה שהחיה לא יכולה, ומאידך הוא גם יכול להרוס. אז מה, אם כן, תפקידו של האדם? למה הוא בכלל בא לעולם? היו לי תובנות שונות שהגיתי, רק לא לומר שיש בורא". בשנת תשל"ו סיים את לימודיו בבית הספר 'אורות אלקטרוניקה', שם רכש מקצוע. היה ברור לו שהוא רוצה להיות טייס בחיל האוויר. כשנכשל במבחני הקבלה, סווג לחיל הים. "שם הייתי אחראי על מערכת אלקטרונית שהייתה מוצבת על האוניה. באותה תקופה יצא צה"ל למבצע ליטאני. השתתפתי בפעולות סודיות לא מעטות, שגם עכשיו, הרבה שנים לאחר מכן, עדיין חסויות. רק זאת אוכל לומר, שאנשים לא יודעים עד כמה אוניות חיל הים חיוניות להגנה על חופי ארץ ישראל. לא פעם גם הובלנו חיילים לחופים עלומים במדינות אויב."בכל הזמן הזה, התחזקה בי המגמה של חיפוש עצמי עמוק. בצבא הכרתי כמה חיילים דתיים שרק האיצו את התהליך הזה; הם נתנו לי ספרים של מיסטיקה וקבלה, והדברים שם משכו את לבי. באסוציאציה זה התחבר לי לסיפורים מופשטים שקראתי בילדותי. "בתחילת השירות הצבאי, הייתה בי התעוררות פנימית חזקה, וזו הפכה למעשים. יום אחד אני יושב על חרטום הספינה, ואת כל מי שעבר מולי שאלתי אם הוא יודע בשביל מה אנחנו חיים בעולם, ומה תפקידנו בו? זו שאלה שהציקה לי. הראשון שעבר במקום, הרהר רגע קט, וענה לי שאסור לשאול שאלות כאלה, כי זה יכול להוביל אותי לאיבוד עצמי... התחלתי להבין שלא רק אני שואל שאלות מסוג זה, אלא עוד רבים, אלא שכולם פוחדים להתמודד איתם ומדחיקים זאת. "יום בהיר אחד החלטתי להתחיל להתפלל, ובעקבות כך התחלתי לאחר למסדר הבוקר. מפקדי הישיר איים עלי שיעלה אותי למשפט, אך לא פחדתי ממנו. הייתי לגמרי ב'אורות'. רב הבסיס גיבה לאחר מכן את מעשיי, וכך לא נענשתי. מאז, במשך תקופה ארוכה הייתי מתעורר מוקדם בבוקר ופונה ל'בית הכנסת' בבסיס לתפילת שחרית. מה שעוד קירבני ליהדות – היו אלו מעשיות, אגדות וסיפורי חז"ל, בייחוד מהספר 'עושה פלא' בו קראתי לראשונה את סיפור הגולם מפראג. "כל תהליך ההתקרבות נגדע, כאשר הבנתי שאני כל הזמן פוחד ורועד מהקב"ה. פחדתי לעשות דברים בצורה כרונית. החבר'ה הדתיים שהיו איתי בבסיס כנראה לא חונכו על ברכי החסידות; להפך, כל דבר שעשיתי, הם איימו עלי שישנה רשימת עונשים שאני אענש בה. זה סתר לי לגמרי את כל מה שלמדתי על הקב"ה שטבע הטוב להטיב. ברגע אחד נטשתי הכל, חדלתי מלהתפלל, וחזרתי בשנית לאורח חיים חופשי. עזבתי הכול, חוץ מאותו יצר רוחני פנימי; זה שלחש לי כל העת, שקיים בעולם הזה כוח הרבה יותר חזק ממה שאנחנו רואים או חושבים".לאחר השירות הצבאי החלה אצלו תקופה חדשה ועמוקה יותר של חיפוש עצמי. "באחד הימים שמעתי על שחקן תיאטרון מפורסם ומצליח, שאמור להציג הצגה חדשה בשם 'אותות ומופתים'. בשל שמו הטוב של השחקן, כמו-גם השם המקורי והמסקרן שבחר לתת להצגה, החלטתי לצפות בה. בערב המיועד הוא עמד על הבמה וסיפר את סיפור התשובה שלו. סיפורו היה מרתק, הוא סיפר גם שביקר בצפת, ותיאר אותה בצורה מרתקת – כעיר מסתורית שצופנת בחובה הפתעות. החלטתי להצפין לצפת כדי לבדוק אותה מקרוב".הוא הגיע לצפת ביום חם, והשמש הצפתית קפחה על ראשו. המקום התגלה לו – בדיוק כפי שתיאר זאת השחקן – כמקום מסתורי, מרתק וקסום. תחילה פקד קברי צדיקים, ולאחר-מכן סייר בסמטאות העיר העתיקה. לראשונה בחייו טבל במקווה האר"י שנודע בסגולותיו. את צפת עזב כבר כשבלבו החלטה נחושה: ללמוד בישיבה לבעלי תשובה. החלטה זו לא הגיעה לכדי מימוש באותה מהירות בה התקבלה, והוא מצא עצמו עובד כמרכיב דודי שמש, ולאחר תקופה עבר לעבוד כפקיד קבלה במלון בים המלח. "בעבודתי החדשה היה לי כל מה שחלמתי: דירה טובה, אוכל מצוין, משכורת כפולה. רציתי להמשיך בעבודה זו, לטוס לטיול בארצות הברית ואפילו לרכוש מלון משל עצמי. בד בבד עם אותם דמיונות, יצר החיפוש העצמי לא נרגע אצלי. האמנתי בכל ליבי בבורא עולם, בהשגחה פרטית, אך הבעיה הגדולה הייתה שלא קישרתי וחיברתי בין קיום המצוות לבין האמונה."התבוננתי הרבה מאוד ביקום, ואז צצו כפטריות אחר הגשם קורסים למדיטציות וליוגה. אנשים שעברו את הקורסים הללו, מכרו מנטרות שעליהם היינו אמורים לחזור כל אימת שעשינו מדיטציות. כמו כן למדתי היפנוזה; ובכלל, כל דבר שהריח לי רוחניות, השתדלתי ללמוד אותו – רק לא יהדות. "כשהתגוררתי בערד, הכרתי יהודי שלמד קבלה והראה לי דברים מופלאים; הוא הראה לי איך יש בעולם השגחה פרטית שמסובבת את הכול. במשך תקופה הוא נתן לי כלים להתבונן בהם, והבנתי שהוא אכן צודק. דברים שהיו נראים לי כפשוטים וסתמיים, אפילו מקריים, היו השגחות פרטיות מפעימות. כשהתחלתי להפנים את הנקודה הזאת, התעוררתי לראשונה בצורה רצינית פנימית ועמוקה. תצריף שלם של אירועים שחוויתי, הביאו אותי להעיז יותר בשמירת מצוות. "עזבתי את עבודתי במלון, נטשתי את התוכניות לטוס ולטייל, והתחלתי לחתור לכיוון קירוב לבורא עולם וביצוע המטלות שלנו כיהודים. מחזיק במכחול הקומיקס החינוכילאחר כמה שנים עבר דרור עם משפחתו לגור בצפת, שם הוצע לו לשמש כמחנך. בימים אלה הוא מחלק את זמנו בין ציורי קומיקס לבין, להבדיל, כתיבת מזוזות. "אנחנו רק בתחילת הדרך עם חוברות הקומיקס", אומר לנו בכנות הרב כהן, "אבל כשאני רואה את הצימאון בקרב הילדים והנוער, כמו גם את ההתלהבות, אני מאמין שדי בקרוב אקדיש יותר ויותר זמן למלאכה הזו. מלאכה שמאז שהייתי ילד, מילאה את כל עולמי והעסיקה אותי מרבית שעות היממה. הרעיון של חוברת קומיקס זהו חלום שמלווה אותי כבר תקופה ארוכה. "כשהייתי ילד הייתי יוצא בגשם ובחום, בלילה או בשעת בוקר מוקדמת, כדי להביא את חוברת הקומיקס – 'פופאי' שהייתה יוצאת בזמנו והיינו מנויים עליה. אני יודע שגם היום ישנם ילדים רבים – ואת זה אני שומע מההורים – שיוצאים לדואר ומחביאים את החוברת תחת המעיל שלא תירטב חלילה. קומיקס זה כלי יוצא מהכלל, וכשאתה עושה אותו ברעיון של קדושה, ומכניס בתוכו אספקטים חינוכיים, זה יכול לחולל מהפך. ניתן לנסות להסביר לילדים שעות על גבי שעות אודות מושגי יסוד ביהדות, וכאן די במבט על קומיקס כדי להבין את התוכן.אהבת את הקומיקס כבר מגיל צעיר, מתי התחלת לצייר?"הקריירה שלי בציור, ובייחוד בקומיקס, החלה בגיל שמונה. הייתי יושב שעות ארוכות ומשרבט על הדף ציורים. הייתי יכול למצוא את עצמי מעמיק בדבר מה, במבנה גוף, או על בגדים, והייתי מציירם. זה היה כל עולמי. כשחבריי שיחקו והשתובבו, אני העדפתי לבטא את מחשבותיי על הדף. תקופה ארוכה הייתי תולה את הקומיקסים על לוח המודעות בבית הספר, ובהפסקת עשר היו נאספים ילדים רבים כדי להביט בציורים ולקרוא את הטקסט שמתלווה לציור. "גיבור נעוריי היה הקומיקאי אשר דיקשטיין, שאהבתי מאוד את ציוריו. אותו דיקשטיין היה מצייר את חוברת 'בוקי' – חוברת קומיקס עבור ילדים ובני נוער הראשונה בארץ ישראל. זה היה מעין פריצת דרך בתחום. הוא היה מצייר ברמה גבוהה מאוד, ובציורי הקומיקס שלו היה עומק שאהבתי להתבונן בו. שנים רבות לאחר מכן, כשהגעתי לישיבה, חברים לספסל הלימודים שראו שאני מצייר קומיקס, הפגישו אותי עם צייר שחז בתשובה. הגעתי לפגישה, ואת מי אני רואה? את אשר דיקשטיין... הייתי המום ונרגש."מסתבר שגם הוא עבר את אותו תהליך שאני הייתי בעיצומו, ושמחתי מאוד לפגוש אותו. סיפרתי לו כמובן עד כמה הערצתי אותו, אבל הוא לא יהודי של גינונים". מה אתה מבקש לעשות בחוברות 'אור' שאתה מוציא לאור?"במיזם החדש הזה של 'אור', זה סוג של אותו עלון בשם 'בוקי', אבל מתוקן, על טהרת הקודש. זו חוברת קומיקס שבועית ברמה גבוהה – ומשבוע לשבוע אני רק מבין יותר ויותר עד כמה ילדים אוהבים קומיקס ומתחברים לזה."במהלך חיי עסקתי רבות בחינוך, גם לפני ההתקרבות שלי ליהדות, ואותן תובנות חינוכיות שרכשתי, אני מחדיר בציורים; זה הכישרון שחנן אותי הקב"ה, וזו שליחות חינוכית לא פחות חשובה מלעמוד מול כיתת תלמידים. היום ילדים חשופים לכל המרעין בישין של הרחוב; בעולם החומרי שלנו יש הרבה מאוד פיתויים שקורצים לילדים, ובחוברת הזאת אני רוצה להעביר להם את הפיתוי למשהו של קדושה; אני מציע להם חוברת יותר טובה, ולא רק בפן החינוכי-רוחני, אלא גם בפן המקצועי. אני מקפיד בכל חוברת לקחת נושא מהתורה שאותו אני יכול להפוך להרפתקה סיפורית, כמו 'המשכן' או 'עשרת השבטים'."הילד מכיר לא מעט מהמושגים, אך הם עובדות יבשות בעבורו. באמצעות הקומיקס אני יוצק חיים חדשים, מרתקים, כדי שהילד יעמיק בזה. הצדיקים שאני כותב עליהם, משמשים בעבורו דוגמה חיה עד שירצה להיות כמותם. אני חודר לתוך נפשו של ילד כדי ליצור מצב שבו הוא ירצה להזדהות עם גיבורי הקומיקס. "בחוברת עצמה יש לא רק סיפור קבוע, אלא גם מדור של אינפורמציה, חמש ידיעות על העולם התורני. הדברים מצטברים אצל הילד, עוד מידע ועוד מידע, וזה בונה אותו. אנחנו נמצאים כבר שנה וחצי מאז שהתחלנו להוציא את החוברת, ואני מופתע כל פעם מחדש מהצלחה כמו גם מהתגובות". כשאתה מצייר צדיקים בקומיקס, אני שואל, איך ניתן להלך על חבל דק; כאשר מחד גיסא – יהיה יפה ומושך, ומאידך גיסא – שלא יהיה מגוחך?"ראשית, תמיד ישנם פתרונות קסם. לפעמים אני יכול לדמות אותו לצדיק אחר, בן משפחתו אולם, כשאין אפשרות לדמות אחד לשני, אני מצייר דמות בעלת פנים טובות ורכות, מלאות חמלה, דיוקן שמקרין אור. את זה אני מתחיל לבנות עוד לפני הסיפורים עצמם. מאידך גיסא – כשאני מצייר רשעים, אני משתדל שהם לא יהיו מאיימים יותר ממה שנצרך, בטח שלא יהיו להם תנועות אכזריות. זה אחד ההבדלים המהותיים בין הקומיקס שאנחנו עושים לבין קומיקסים לא-דתיים או של גויים, שם הציורים מובאים בדרמטיות רבה, דבר שלדעתנו יכולות לפגוע בילדים."ראיתי גם שהקומיקס עוזר לילדים שאינם אוהבים לקרוא. יש ילדים שלא אוהבים לקרוא ספרים, אין להם סבלנות לזה, ובדורנו ישנם לא מעטים כאלה. ההבטה על הציורים וקריאת הטקסים הקצרים הנלווים להם, מעודדים אותם לקריאה, ואני מכיר באופן אישי כמה מקרים כאלו."לקומיקס יש השפעה חינוכית אדירה על נפשו של הילד. החביבות הגדולה בה אני מתאר את הצדיקים ואת דרכיהם, גורמת לילד לרצות להדמות להם, גם בלי שיהיה מודע לזה. בין לבין אני שותל בסיפור הלכות, הנהגות ומושגים. אני משחיל בטקסט גם מילים תורניות, שגם במקרה והילד לא יודע את משמעותן, הוא יפנה לשאול את הוריו, ובכך אני מעשיר את הידע שלו". והתגובות?"התגובות החיוביות לצד תגובות של הצעות לשיפור, לא חדלות לזרום. חזרתי עכשיו מביקור בארה"ב. הרב אהרן יעקב שווי, רבה של שכונת 'קראון הייטס' ששמע ממני על החוברת, עודד אותי מאוד ועמד על החשיבות של העניין בחינוך, בייחוד בדורנו. סבא וסבתא שמזמינים את החוברת עבור נכדיהם, סיפרו לי שהם עצמם נהנים מהחוברת. זה משהו חדשני שלא היה בשוק החרדי – חוברת 'קומיקס' שבועית. מדובר בהשקעה עצומה. אנשי תקשורת שביקרו אצלי, יצאו נפעמים ונדהמים מהתוצר המוגמר. הסברתי להם שיש לנו ועדה רוחנית, והם לא יכלו לתפוס זאת. הם שאלו פעם אחר פעם האם זה לא מפריע לחופש היצירה. לקח זמן להסביר להם שההפך הוא הנכון, שביקורת זה משהו שיכול לבנות ולעזור, ולא להפריע. "כשהוזמנתי להרצות במוזיאון הקומיקס בחולון, שטחתי שם את משנתי, וביקשתי מהציירים שלא יציירו פנים אכזריות, וירבו לשרטט חמלה בציוריהם, שכן ילדים מושפעים מאוד מקומיקס. הוספתי והסברתי שניתן לצייר אדם כועס, אבל מכאן ועד לצייר אותו כמי ששובר חלונות ותולש שערות, המרחק הוא עצום, בטח לא לצייר סיטואציות של הרג או פציעה כפי שניתן לראות בשפע בקומיקסים אחרים. הייתי היחיד שדיבר על ענינים אלו, וראיתי שדבריי נפלו על אוזניים קשובות. אני מרגיש שליח לכל דבר בתחום הזה. מטרתי היא חינוכם של ילדי ישראל".